<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן ק"י</h1>
<h2>דף יט.</h2>
ומה שהוקשה לך איך אפשר לקרוע דופן האשה ותחיה, אין זה קשה כלל, כי אפשר לעשות זה על ידי סם, וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש מסכת נדה [מ' ע"א]. ואפילו בסכין, מה בכך אם קורעין אותה במקום שאין עושה אותה טריפה, כי אם קרעו הבשר לבד אינה נטרפת בכך, וזהו כרס החיצונה שנקרעה דבעינן רובה [חולין מ"ב ע"א]. וגם אם חתכו השליא וגם האם שלה אינה נטרפת בכך. וגם אם היה במקום שעושה אותה טריפה, הא קיימא לן טריפה חיה פחות משנים עשר חודש, ואפשר שתעלה ארוכה ותטהר ואחר כך תתנונה ותמות, וכמה מעשים יש בפרק אלו טריפות מכיוצא בזה. ולענין יוצא דופן דבהמה ששאלת, דע כי כשהבהמה מקשה לילד קורעין דופנה ומוציאין העובר משם, ולא יצא דרך הרחם. והיכא שנפתחו כותלי הרחם ויצא ולא נגע ברחם בעי לה בגמרא בפרק בהמה המקשה [חולין ע' ע"א] אי אויר רחם מקדיש או נגיעת רחם מקדיש ולא איפשיטא, וכן בעיות אחרות כיוצא בזו בעו התם, דמשמע דכל שלא יצא דרך הרחם קרי ליה יוצא דופן. ולענין מה ששאלת היכן נזכר יוצא דופן בבהמה, דע כי לא נזכר בהלכה אחת בלבד כי אם בהרבה מקומות נזכר, אזכיר לך מקצתן. האחד בפרק יוצא דופן בגמרא [נדה מ' ע"א] כמו שכתבתי למעלה, ובפרק השוחט [חולין ל"ח ע"ב] גבי דפירכוס בסוף שחיטה בעיא מייתי לה. וכן בפרק ב' דמסכת פרה [מ"ג] ומייתו לה בפרק ב' דעבודה זרה [כ"ג ע"ב], אי יוצא דופן [כשר] בפרה אי לא. וכן בפרק ב' דבכורות [י"ט ע"א] לענין בכורות, יוצא דופן והבא אחריו אי קדיש אי לא. וכן בזבחים בפרק המזבח מקדש [פ"ד ע"א] ובפרק בתרא [שם קי"ב ע"א] ובמסכת תמורה בפרק קמא [י"א ע"א] ובפרק שני [שם י"ז ע"א] ובפרק כל האסורין לגבי מזבח [שם כ"ח ע"א] ופרק הערל [יבמות פ"ד ע"א] לענין קדשים, דיוצא דופן פסול. אלו הן המקומות שהזכירו בהן יוצא דופן בבהמה, ויש מקומות אחרים.
ודע כי בעל הערוך ז"ל כתב [ערך דפן] ביוצא דופן דאדם, כי כשהמעוברת מתה מחמת קושי לידה וולדה חי קורעין את ביטנה ומוציאין אותו. ואיני יודע אם לשונו זה מדוקדק, וכונתו לומר שאי אפשר כן מחיים, שאם היתה כונתו כן יקשה עליו מה שכתוב בגמרא בבא בתרא בפרק מי שמת [קמ"ב ע"ב] דאיהו מיית ברישא, כלומר שהמעוברת שמתה הולד הוא מת תחילה. ומשום הכי אמרינן התם שאין יורשיו יורשים אותו בנכסי אימו ואף על גב שראינו שפירכס אחר שמתה אימו, שאותו פירכוס אינה חיות כלל אלא כזנב הלטאה המפרכסת. ואף על פי שבבהמה הנשחטת אפשר לה למות וישאר העובר חי, וזהו בן פקועה המוזכר בגמרא חולין [ס"ט ע"א], כבר פירשו הדבר בגמרא ערכין [ז' ע"א] ואמר דדוקא על ידי שחיטה אפשר שישאר קיים אחר מיתת אימו, אבל המתה על ידי מלאך המות אי אפשר לעולם, ואיהו מיית ברישא, משום דטיפת הסכין היא ממיתה העובר קודם אימו. ועוד, שהרי פירושו בטל ממה שראינו מחלוקת בין התנאים [נדה מ' ע"א] אם היא טמאה לידה אם לא, ואם היא מתה מה ענין למחלוקת זו. אלא ודאי אין הפירוש הזה נכון, אלא כמו שכתבתי. ובפרק אלו טרפות [חולין נ"א ע"ב] אמרינן כגון שיצא דרך דופנה, ובלשון הזה כתב רש"י ז"ל, דרך דופן על ידי סם ובין הוא ובין אימו חיין, ואין לומר שלאחר מיתת אימו הוציאוהו דקיימא לן במסכת נדה [מ"ד ע"א] איהו מיית ברישא. עד כאן לשונו. ואפשר שכוונתו של בעל הערוך ז"ל אינה לומר שמתה לגמרי, אלא שהיא מקשה לילד וקרובה למות, ולפי שהיא קרובה למות קראה מתה בלשון הכתוב דכתיב [בראשית ל"ה] ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני, ובודאי שאחר מיתתה לא קראה לו שם, אלא שעל שם סופה קראה הכתוב מתה כיון שהיתה קרובה למות. וכן בגמרא בפרק השוחט [חולין ל"ח ע"א] אמרינן דברים שהמיתה עושה, ופירש רש"י ז"ל דבשעת יציאת נפש קרי לה מתה אף על פי שלא מתה עדיין, והרב ז"ל תפס לו זה הלשון. ולפי שראו אותה קרובה למות קדמו לקרוע ביטנה כדי להציל הולד, ואחר שיצא הולד שבה נפשה אליה ולא מתה. זה אפשר שהוא דעת הרב ז"ל. אבל ודאי אי מתה קודם לידה אי אפשר לולד לחיות כלל.
<h2>דף נז.</h2>
ומה שהוקשה לך איך אפשר לקרוע דופן האשה ותחיה, אין זה קשה כלל, כי אפשר לעשות זה על ידי סם, וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש מסכת נדה [מ' ע"א]. ואפילו בסכין, מה בכך אם קורעין אותה במקום שאין עושה אותה טריפה, כי אם קרעו הבשר לבד אינה נטרפת בכך, וזהו כרס החיצונה שנקרעה דבעינן רובה [חולין מ"ב ע"א]. וגם אם חתכו השליא וגם האם שלה אינה נטרפת בכך. וגם אם היה במקום שעושה אותה טריפה, הא קיימא לן טריפה חיה פחות משנים עשר חודש, ואפשר שתעלה ארוכה ותטהר ואחר כך תתנונה ותמות, וכמה מעשים יש בפרק אלו טריפות מכיוצא בזה. ולענין יוצא דופן דבהמה ששאלת, דע כי כשהבהמה מקשה לילד קורעין דופנה ומוציאין העובר משם, ולא יצא דרך הרחם. והיכא שנפתחו כותלי הרחם ויצא ולא נגע ברחם בעי לה בגמרא בפרק בהמה המקשה [חולין ע' ע"א] אי אויר רחם מקדיש או נגיעת רחם מקדיש ולא איפשיטא, וכן בעיות אחרות כיוצא בזו בעו התם, דמשמע דכל שלא יצא דרך הרחם קרי ליה יוצא דופן. ולענין מה ששאלת היכן נזכר יוצא דופן בבהמה, דע כי לא נזכר בהלכה אחת בלבד כי אם בהרבה מקומות נזכר, אזכיר לך מקצתן. האחד בפרק יוצא דופן בגמרא [נדה מ' ע"א] כמו שכתבתי למעלה, ובפרק השוחט [חולין ל"ח ע"ב] גבי דפירכוס בסוף שחיטה בעיא מייתי לה. וכן בפרק ב' דמסכת פרה [מ"ג] ומייתו לה בפרק ב' דעבודה זרה [כ"ג ע"ב], אי יוצא דופן [כשר] בפרה אי לא. וכן בפרק ב' דבכורות [י"ט ע"א] לענין בכורות, יוצא דופן והבא אחריו אי קדיש אי לא. וכן בזבחים בפרק המזבח מקדש [פ"ד ע"א] ובפרק בתרא [שם קי"ב ע"א] ובמסכת תמורה בפרק קמא [י"א ע"א] ובפרק שני [שם י"ז ע"א] ובפרק כל האסורין לגבי מזבח [שם כ"ח ע"א] ופרק הערל [יבמות פ"ד ע"א] לענין קדשים, דיוצא דופן פסול. אלו הן המקומות שהזכירו בהן יוצא דופן בבהמה, ויש מקומות אחרים.
ודע כי בעל הערוך ז"ל כתב [ערך דפן] ביוצא דופן דאדם, כי כשהמעוברת מתה מחמת קושי לידה וולדה חי קורעין את ביטנה ומוציאין אותו. ואיני יודע אם לשונו זה מדוקדק, וכונתו לומר שאי אפשר כן מחיים, שאם היתה כונתו כן יקשה עליו מה שכתוב בגמרא בבא בתרא בפרק מי שמת [קמ"ב ע"ב] דאיהו מיית ברישא, כלומר שהמעוברת שמתה הולד הוא מת תחילה. ומשום הכי אמרינן התם שאין יורשיו יורשים אותו בנכסי אימו ואף על גב שראינו שפירכס אחר שמתה אימו, שאותו פירכוס אינה חיות כלל אלא כזנב הלטאה המפרכסת. ואף על פי שבבהמה הנשחטת אפשר לה למות וישאר העובר חי, וזהו בן פקועה המוזכר בגמרא חולין [ס"ט ע"א], כבר פירשו הדבר בגמרא ערכין [ז' ע"א] ואמר דדוקא על ידי שחיטה אפשר שישאר קיים אחר מיתת אימו, אבל המתה על ידי מלאך המות אי אפשר לעולם, ואיהו מיית ברישא, משום דטיפת הסכין היא ממיתה העובר קודם אימו. ועוד, שהרי פירושו בטל ממה שראינו מחלוקת בין התנאים [נדה מ' ע"א] אם היא טמאה לידה אם לא, ואם היא מתה מה ענין למחלוקת זו. אלא ודאי אין הפירוש הזה נכון, אלא כמו שכתבתי. ובפרק אלו טרפות [חולין נ"א ע"ב] אמרינן כגון שיצא דרך דופנה, ובלשון הזה כתב רש"י ז"ל, דרך דופן על ידי סם ובין הוא ובין אימו חיין, ואין לומר שלאחר מיתת אימו הוציאוהו דקיימא לן במסכת נדה [מ"ד ע"א] איהו מיית ברישא. עד כאן לשונו. ואפשר שכוונתו של בעל הערוך ז"ל אינה לומר שמתה לגמרי, אלא שהיא מקשה לילד וקרובה למות, ולפי שהיא קרובה למות קראה מתה בלשון הכתוב דכתיב [בראשית ל"ה] ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני, ובודאי שאחר מיתתה לא קראה לו שם, אלא שעל שם סופה קראה הכתוב מתה כיון שהיתה קרובה למות. וכן בגמרא בפרק השוחט [חולין ל"ח ע"א] אמרינן דברים שהמיתה עושה, ופירש רש"י ז"ל דבשעת יציאת נפש קרי לה מתה אף על פי שלא מתה עדיין, והרב ז"ל תפס לו זה הלשון. ולפי שראו אותה קרובה למות קדמו לקרוע ביטנה כדי להציל הולד, ואחר שיצא הולד שבה נפשה אליה ולא מתה. זה אפשר שהוא דעת הרב ז"ל. אבל ודאי אי מתה קודם לידה אי אפשר לולד לחיות כלל.
